הרוח החיה

  על Growth Mindset והצורך להיפרד מהאגו כבר שלושה חודשים שאני עובדת בעבודה חדשה, בחברת היי טק גלובלית. עברתי מהמגזר הציבורי אחרי הרבה שנים במגזר השלישי. המעבר מהמגזר השלישי למגזר הציבורי היה עוד יחסית פשוט, כי יש שם הרבה נקודות חפיפה. והייתי בטוחה שאני מוכנה למעבר הזה למגזר העסקי, שאני מחפשת צמיחה, גדילה, מדידה, רק לדהור קדימה וכמה שיותר מהר. ופתאום לפעמים זה מרגיש קשה, כמו שסיפרתי לאנשים לאחרונה - אני לפעמים מרגישה כמו נמו שיוצא מהאקווריום לאוקיינוס וזה פתאום נורא overwhelming. יש אינסוף יתרונות במעבר הזה, לרגע לא מתחרטת. אבל אי אפשר לדלל ולהגיד שזה רק ורוד כי יש כאן המון המון קושי לפעמים - והשבוע, במשוב (לא משוב שקבוע ביומן, פידבק שקיבלתי על משהו), שוב 'נפלתי לבור', נתקלתי במהמורה שלקח לי משהו כמו יומיים של חשיבה, חפירה פנימית ולבסוף - שיחה עם חברה מדהימה והקשבה לפודקאסט שאני מאד אוהבת ובמקרה (או שלא, אין הרי מקריות בעולם באמת), נגע בדיוק לזה - למיינדסט של צמיחה (growth mindset) לעומת מיינדסט של קיבעון (fixed mindset). הפודקאסט הזה (הביולוגיה של הווינרים המומלץ!) עסק בפרק הזה...

  על ההמתנה הארוכה בבית הקפה והיכולת להתבונן על הטוב השבוע קבעתי עם חברה לקפה, חברה מהעבודה הקודמת שלא פגשתי מזמן והאמת שזה היה מפגש שמאד ציפיתי לו.  אני בתהליכי הסתגלות למעבר מלא לעבודה מהבית בחברה החדשה שאני עובדת בה, ומנסה לאט לאט לסגל לעצמי שגרות ויציאה מהשגרה שמשלבת גם מפגשים בחוץ, כדי להתמודד עם הצמצום החברתי. הגעתי לבית הקפה 5 דקות לפני הזמן, ובדיוק כשהתיישבתי החברה מודיעה לי שהחליטה להתעלם מההצעה של WAZE למסלול הנסיעה וזה האריך לה את הדרך בחצי שעה. התגובה הראשונה שלי הייתה להתבאס. חצי שעה זה הרבה זמן, ויתרתי בבוקר על משהו שהיה לי מאד חשוב בשביל המפגש הזה, ומשמעות האיחור היא גם בזבוז של חצי שעה (לא הבאתי את הלפ טופ כי תכננתי לחזור הביתה ישר) בהמתנה לה. התגובה המיידית הבאה הייתה להיזכר שבדיוק יום לפני התבאסתי (באסה מהולה בשמחה) על כל הפרקים החדשים שיצאו לי בפודקאסטים שאני עוקבת אחריהם אבל אין לי זמן לשמוע. אז מיד נזכרתי בזה ואמרתי לעצמי - הנה סול, התפנתה לך חצי שעה לשמוע חצי פרק! מיותר לציין שהמפגש היה כיף ותענוג רצוף שלקחתי איתי אחר כך ליתר היום.  והמקרה הזה עזר לי...

  על איך לשחרר ציפיות מאחרים או: כל אחד נאבק במאבק שאתה לא יודע עליו את המשפט 'כל אחד נאבק במאבק שאתם לא יודעים עליו, תהיו נחמדים - תמיד' אני מכירה כבר כמה זמן. השבוע בשתי הזדמנויות שונות יצא לי להבין עד כמה זה נכון ועד כמה חוסר הידיעה שלנו את הכוונות האמיתיות, את הכוונות החבויות, את מה שעובר על אותו אדם שמולי, שולט בכל הסיטואציות שלי. הייתי השבוע בבית מרקחת, שם הייתה אמא עם 2 ילדים ממוצא אתיופי (זה רלבנטי לסיפור, לא לדאוג) ואישה מבוגרת שנראתה כועסת על האם. כשהגעתי שמעתי את האישה המבוגרת ממלמלת לעצמה משהו על הילדים. כשהגיע תורי (דקה וחצי לאחר מכן), האם ניגשה עם שני הילדים לדלפק, שם הרוקחת אמרה לה שזה תורי ושתזוז אחורה. היא זזה, ואז האישה המבוגרת התחילה לדבר במה שאני הבנתי כהצקה לאם על רקע גזעני - זו הייתה הפרשנות שלי. מיד נעמדתי ואמרתי לה שתפסיק להציק לה ושהילדים שקטים ולא מפריעים ומיד כולנו נסיים ונלך הביתה ופניתי לדלפק לקבל את השירות. באמצע השירות, תוך כדי שהיא ממשיכה לדבר ואני מדברת איתה ובעצם שתינו בכלל לא מדברות אחת עם השנייה אלא אחת אל השנייה, הבנתי שהיא מנסה להגיד ש אני ...

  אין בחירה לא נכונה, יש את מה שמקדם אותי הלאה...  אתמול נפרדתי ממשרד הבריאות, מקום העבודה שלי בשנה וחצי (קצת יותר) האחרונות. מוזר לסכם תקופות בצורה הזו אבל אני חושבת שזה מתחבר בהחלט לכל יום הבחירות שמצוין היום (וכן, כבר הצבעתי, ואתם?).  אנחנו ניגשים היום להצביע שוב בפעם הרביעית, אבל בינינו, אין יום שבו אנחנו לא בוחרים במשהו. החיים שלנו רצופי בחירות - רצופי צמתים בהם אנחנו בוחרים במודע או שלא במודע מה לעשות ומה לא לעשות.  הבחירה שלי לעשות שינוי מקצועי בחודשים האחרונים היא בחירה מאד עמוקה. היא מתחברת לבחירה שעשיתי לפני 7 ומשהו שנים לשנות אורח חיים די הרסני (שבייסיקלי כלל הרבה מאד דוריטוס ומלאווחים ואפס פעילות גופנית, שנאה עצמית וכאבי בטן), ולמצוא את מה שבאמת עושה לגוף שלי ולנפש שלי טוב. זה התחיל מלאכול נורמלי (לא בריא אפילו, רק נורמלי) והמשיך לספורט. מי שמכיר אותי בשנים האחרונות יודע עד כמה הספורט הוא חלק משמעותי ובלתי נפרד ממני, אז זה ממש לא תמיד היה ככה וזה ממש לא 'טבעי', זו בחירה. זו בחירה שאני בוחרת בה מדי בוקר, מדי ערב ומדי אימון מחדש. אנשים נוטים לחשוב שאם אתה מ...

אי עשייה, מדיטציה, לבחור איפה להיות ולהוריד עומסים לפני ארבעה חודשים בערך (הנה, אני יוצאת מהארון!), התחלתי לחפש עבודה. חלקכם בטח הבין שהחיפוש העצמי שלי נגע לא רק בעצמי-אני שלי אלא גם בעצמי המקצועי שלי וחיפוש דרכי המקצועית. כמו כל דבר בחיי, נכנסתי לחיפוש העבודה כטיל מונחה מטרה: הגשת קורות חיים, שיחות ונטוורקינג, ראיונות עבודה ומטלות. עבודה מסביב לשעון, לצד העבודה הרגילה שלי, האימונים שלי והילדים. לא פשוט. לא מעט סופי שבוע הביאו אותי לקריסה על הספה ושינה של 10 שעות לפחות. עד כדי כך עייפתי את עצמי בחתירה למטרה.  כל הזמן הזה אמרתי לעצמי שברגע שאמצא עבודה, אוריד הילוך... ואחרי חודשיים וחצי מצאתי, והנה - תוך שנייה, לא רק שהלו"ז התמלא מחדש (הפעם לא בראיונות אלא בכתיבה, שיחות אחרות וכו') אלא שהוא אפילו מלא יותר! לא להאמין... וזה הביא אותי לשאול את עצמי מה בי ממשיך להעמיס על עצמי כל הזמן. ההיפראקטיביות? החתירה לעשייה? האמונה שאני חייבת כל הזמן להיות בתנועה? מה מוביל אותי להמשיך ולהוסיף לעצמי מטלות כל הזמן? למה אני לא נחה? והייתה לי שיחה מעמיקה עם חברה חדשה, בכל הקשור ל-NLP, לכלים ללמיד...

Step back: על הקונספט הספורטיבי והחוכמה לקחת צעד אחורה גם בחיים בשבוע שעבר, במהלך אימון וו-וויי (קונג פו לא קלאסי שאני לומדת כבר שנתיים וחצי), למדנו על עקרון מכדורסל שנקרא Step back. העיקרון בעצם אומר לקחת צעד אחורה מהכדור/מהמשחק כדי להסתכל עליו בצורה אחרת, לתכנן שנייה את המשחק שלנו מחדש ועוד. באימון שלנו, התאמנו בזוגות כשאנחנו צריכים לתקוף את הכריות בלי הפסקה במשך זמן קצוב. האינטנסיביות של מכות בלי הפסקה (גם כשאני התוקפת), מעייפת וקשה. הרבה פעמים אנחנו נגררים למכות רודפות מכות אבל הן הופכות לחסרות תכלית, כי אנחנו כבר בתוך הזון ולא מתכננים, לא חושבים, לא עומדים כמו שצריך ולא מוציאים מעצמנו את הכל... אנחנו 'סתם' נותנים מכות באוויר מכוח האינרציה. וה-step back כאן, שניתן לנו כהנחיה בסבב השני של העבודה, נועד גם לתת לנו שנייה לנשום מתוך האינטנסיביות הזו, וגם לתת לנו כמו בכדורסל, זמן לחשוב ולנתח מחדש איך אנחנו עובדים ולחזור מחדש 'לזירה' בצורה נכונה יותר וטובה יותר.  והקו הזה לקח אותי לחשוב על החיים בשני מובנים: הראשון, בחיפוש העבודה האחרון שלי. באיזשהו שלב מאד התעייפתי מנטלית...

  על אותנטיות, החיים וחיפוש עבודה סיימתי היום לשמוע פודקאסט מרתק של אריק זאבי (43 שניות) שמארח בפרק הספציפי הזה את הסטנדאפיסט והקומיקאי גורי אלפי, בפודקאסט שעוסק כולו בכישלונות ומה שאנחנו לומדים מהם. גורי אלפי עזב לפני יותר משנה לארה"ב כדי להגשים את החלום שלו להצליח שם כקומיקאי, שהה שם עם המשפחה שלו שנה וחצי, הבין שנכשל וחזר ארצה - כדי להצליח מחדש כאן. אריק זאבי מראיין אותו על הכישלון, על החוויה שלו את מה שקרה בארה"ב ככישלון ואת התחושות שלו בעקבות זה והלקחים. הדבר שאני לוקחת מהפרק הזה הוא המסר החד של אלפי שמבחינתו זה לא כישלון במובן הנקי שלו, כי מה שבאמת חשוב הוא האותנטיות שלנו , ברגע שאנחנו אותנטיים, אמיתיים ושלמים עם עצמנו, אנחנו לא באמת נכשלים. אנחנו מתפתחים, אנחנו במסע שלנו. זה מאד התחבר לי למסע שאני עברתי בחיפוש האישי שלי ובאופן ספציפי גם בחיפוש עבודה - המקום שמתראיין הוא מצד אחד הצגת תיאטרון, Show של ממש, שבו אתה כמתראיין בא למכור את עצמך, בא להוכיח את כל האיכות שלך ב-30-45 דקות מרוכזות מול מראיין זר. אבל מצד שני, המתראיין הוא מעבר לשחקן, הוא הוא עצמו. אני זוכרת שבמהלך ...

  מנצלת הפסקה של כמה דקות בלימודים (ניתוח מערכות מידע, Sheesh...) כדי לחבר יחדיו כמה נקודות שהתחברו לי השבוע. הייתה לי השבוע שיחה מעניינת עם מחפשת עבודה, שנשמעה מאד מיואשת ומותשת מהתהליך, כועסת ומאוכזבת מתהליכי הגיוס בתחומי ההיי טק. עכשיו, זה לא שהטענות שלה היו שגויות. ממש לא. תהליכי הגיוס בהיי טק בתקופת הקורונה הולכים ומתארכים (מניסיון), ויצא לי אפילו להתראיין למקומות שבהם יש 6-7 שלבים לתהליך המיון. בהחלט לא הגיוני ולא הכרחי, ויש בוודאי דרכים טובות יותר למצוא את המועמד המתאים. עם זאת, זה המצב הקיים. השוק במקום מאד מורכב, האנושות עצמה נמצאת במקום מורכב, וכן, זה גם שוק של מעסיקים (על היתרון והחיסרון שבכך לכל הצדדים).  במקום להתעמק ביכולת שלה להשתפר, לנצל את שלבי המיון כדי ללמוד את המקומות החזקים שלה, את ה'יש' שלה, ולשלוט בהם טוב יותר, למצוא את המקומות החלשים יותר ולנסות לסגור עליהם את הפער (ניסיון למשל או ידע בתחום ספציפי), היא בחרה להתמקד בתחושת אין האונים ובהאשמה כלפי התהליכים וכלפי המגייסים. אני שומעת עכשיו חדר בקלאבהאוס שמדבר על הנושא של Nature Vs. Nurture: האם אנחנו תוצר ש...

  בשבוע שעבר הייתה לי שיחה (שהיא כבר חלק מהשגרה השבועית המדהימה שלי שאני מחכה לה) עם חברה חדשה, שבה היא סיפרה לי סיפור אישי מאד מיוחד. ולא ידעתי כשהיא התחילה לספר עד כמה זה ייגע בי ובמסע שלי.  היא סיפרה לי שלפני שנתיים התחרתה בתחרות איש ברזל באוסטריה, בתנאים מאד מפתיעים וקשים, והמסלול התארך מעל מה שהיא ציפתה והיא הגיעה לחלק האחרון, של הריצה, כבר מאד עייפה ובלי יכולת לרוץ. אז היא החליטה ללכת. וללכת. והיא צעדה במשך 30 ק"מ עד שנפגשה במרשל המקומי שאמר לה שהיא אחרונה במסלול.. ושאולי היא נפסלת. ואז הוא בדק ואמר לה - לא, תמשיכי, את האחרונה ואת בזמנים. והיא המשיכה עוד ועוד, עד לקו הסיום, שם ליוו אותה מצלמות, וידיאו, צילום חי של המירוץ - שחוגג את הישראלית שהגיעה אחרונה במירוץ, בליווי מלכותי של ממש, כולל סרטון מרגש.  ועם דמעות בעיניים (שלי), הקשבתי למה שהיא סיפרה לי על זה שבעצם, היא הגיעה לסוף המסלול. היא עשתה איירון מן שלם, מא' ועד ת', כמו המשתתפים האחרים (בניגוד לאלו שכן נפסלו, רבים מהם). ודווקא כשהגיעה אחרונה, לוותה בשיירה מדהימה ומשמעותית, שחוגגת את הסיום. קיבלה תשומת לב מדהימה...

  על מפגשים דו-כיווניים בשבילי המסע או: דלתות מסתובבות בשבוע שעבר, בעקבות תגובה שלי בקהילת נשים בפייסבוק, פנתה אליי מישהי להתייעץ לגבי הדרך להשתלב במגזר השלישי  והציבורי וקבענו לדבר. הייתה שיחה פשוט מרתקת ואפילו מרגשת.  מה שהיה מדהים בשיחה הזו היה לשמוע חוויות דומות למסע שלי ולחיפוש הפנימי שלי ממישהי אחרת, זרה לחלוטין עד לאותו הרגע, שבעצם פוסעת כרגע באותו השביל שלי - אבל בכיוון ההפוך.  היא הלכה בצמתים אחרים, פנתה לכיוונים אחרים ונמצאת בעצם כיום באותה הנקודה שלי - אבל בדרך ההפוכה. אמנם המסע שלי הוא ערטילאי לגמרי ופנימי, אבל להכיר פתאום מישהי שפוסעת בשבילים דומים, ועושה בחירות הפוכות לשלי, הגיעה למקומות שאליהם אני שואפת להגיע ועכשיו שואפת להיות איפה שאני הייתי בעבר, הדהים אותי. זה החזיר אותי לסרט ההוא של גווינת' פלטרו משנות ה-90, על דלתות מסתובבות.  הסרט מדבר על הצמתים בחיים ועל הבחירות שלנו ולאן שהן לוקחות אותנו. המפגש האקראי הזה עם אותה האישה, הביא אותי להיזכר בכל מיני צמתים בחיים שלקחו אותי במודע או שלא במודע לאן שאני היום. אז עברתי במקומות טובים יותר או פחות, ...

  אתמול בשיחה מרתקת עם חבר שהוא גם קואצ'ר (בחסד), עלו לי לא מעט הבחנות על הדמיון בין התפיסה שלנו בספורט לבין מה שעובר עלינו בחיים. כל כך הרבה אפשר ללמוד מהשניים ולחבר ביניהם. לא מזמן, אחד המאמנים שלנו בקונג-פו, גיורא אורמן, הסביר לנו בזום איך עושים פלאנק (Plank) כמו שצריך. למי שלא מכיר - תרגיל של עמידה על המרפקים עם הרגליים ישרות (כמו שכיבת סמיכה) סטטית. תרגיל לא פשוט שעושים לאורך חצי דקה-דקה-שתיים ובעיקר מייחלים לסוף. התרגיל עובד על הבטן ולא פחות מזה - על הראש.  מה שגיורא לימד אותנו זה לא לספור לאחור את הזמן שנשאר בתרגיל, לא לחשוב כל הזמן 'נו, מתי זה כבר נגמר', אלא להרגיש את הגוף, את נקודות החיבור שלו לקרקע ואת השרירים שעובדים, להסתכל עם הראש לקרקע ולנשום. לנשום הרבה.  אתמול הבנתי שזו לחלוטין אנלוגיה לחיים שלנו, ולמסע הזה: לא לייחל לסוף, לא לחכות כל הזמן להגיע, למצוא, לעמוד על קו הסיום (יש כזה בכלל?), אלא להיות שם, בתרגיל, בתנועה, להרגיש את נקודות החיבור לקרקע, להרגיש את השרירים שעובדים, ששורפים, ואז כשהסתיים הזמן, לסיים.  אז גם במסע הזה - מנסה לקחת על עצמי להיות בר...

  אחד הדחפים שלי להיכנס למסע הנוכחי הזה שאני עוברת ומשתפת אתכם בו, נובע מההבנה שלי של החשיבות של להיות נראית. הרבה פעמים, אני מוצאת את עצמי צופה, מביטה ומתבוננת באנשים. אם פעם זה היה באירועים חולפים בבתי קפה, לשבת עם אבא שלי על ארוחת בוקר ב'קפה ג'ו' ולהסתכל על העוברים והשבים, היום זה לעמוד במרפסת ולהסתכל על אירועי הרחוב. לדמיין לאן כל אחד הולך ולמה. להסתכל על האנשים בישיבה איתי בעבודה ולחשוב מה מניע אותם, מה הביא אותם לכאן ועל מה הם חושבים.  מול המחשבות האלה של 'צפייה מהצד' באחרים, עולה בי הרצון שיראו אותי. שיראו באמת. להוריד את המעטפת, שאני מודה שאצלי אני הרבה פעמים מרגישה שלא באמת קיימת, ושבאמת ובתמים יראו אותי. כמובן שיש לא מעט רגעים שבהם אני נראית, שמי שמולי מצליח לזקק משהו אמיתי, חד וכן, של אלמנט מסוים ממני - האנרגיה, האותנטיות, המרץ, ואולי עוד חלקים. ויש מקומות, ואנשים מסוימים, שלא. שלא מצליחים לראות אותי ואת מה שאני עושה בצורה 'עירומה', מופשטת ואמיתית, ולא משנה כמה אעמוד ואצעק, אקרא להם, גם בשם שלהם, הם ימשיכו לצעוד בשביל שלהם. ואם פעם זה תסכל אותי, ה...

  אנחנו מוקפים באנשים סביבנו (גם בזום, זה עדיין נחשב), ונחשבים ליצורים חברתיים. הבעיה בעצם מתחילה כשלא כל האנשים שסביבנו באמת עושים לנו טוב. חלק מבחירה (חברים שבחרנו בשלב מסוים בחיים ולא מתאימים לנו) וחלק מאילוץ (בני משפחה וכו'). לאנשים שונים יש גישה שונה לחיים והרבה פעמים הדינמיקה הבין-אישית בינינו לבין אנשים מסוימים פשוט לא עובדת...  זה לא אומר הרבה לגבי כלום, רק לגבי ההתנהלות הספציפית בקשר הספציפי הזה. בשנים האחרונות, ליבנתי ועיבדתי הרבה דברים שעברתי בחיים, בתור ילדה שגדלה בלי אבא, בתור מישהי שנקלעה למערכת יחסים בעייתית, ובכלל - נקודות שבר שעברתי בחיי והצלחתי לצמוח מהן. דווקא מהמקום הצומח, קצת כמו במסע הנוכחי (וזו גם נקודת המפגש עם הנושא עכשיו), את מבינה שיש אנשים שפשוט לא עושים לך טוב, לא במסע שלך, לא בדרך שלך ובכלל. הם מביאים אנרגיות של קורבן למשל, או חוסר מודעות, או חוסר רצון להבין במה הם טעו. הרבה פעמים כשאנחנו עוברים מסע, יש את האנשים שנשארים מאחור... האנשים שהבנו כשהיינו במערבולת ההיא, שלא נמצאים באותו מקום שלנו במסע או לחלופין, לא נמצאים במקום שהם צומחים ממנו כמונו ו...

  כחלק מהמסע שלי, אני מנהלת הרבה מאד שיחות עם אנשים. בהיבטים מקצועיים, בחיבורים אישיים, ולמען האמת - בראש פתוח, כל חיבור שיכול להיות. כל מי שנשמע לי מעניין או נוגע בנקודה זו או אחרת בחיי המקצועיים/אישיים ואני יכולה ללמוד ממנו משהו (והרי ברור שאפשר תמיד ללמוד מכולם משהו!) אני קובעת איתו שיחה. מדהים עד כמה אנשים נאותים לתשומת הלב הזו שמוקדשת רק להם, ועד כמה הם שמחים לתת לי מזמנם. אני כל כך נהנית מהשיחות האלה, לומדת מכל שיחה משהו, לוקחת איתי משהו לדרך.  משיחה של קפה בזום עם חבר מהעבודה הקודמת שלי, לקחתי המון. זה התחיל בכלל כקפה בשוק שבגלל הסגר הפך לזום, ואמורה הייתה להיות שיחה חברית רגילה. ודווקא מהשיחות ומהרגעים הפשוטים האלה לכאורה, צומח כל כך הרבה.  סיפרתי לו על התהליך שאני עוברת, לחשיבה על הדרך האישית והמקצועית שלי, סוג של מסע.  הוא סיפר לי שלמד כילד לשחות בדנובה (הוא גדל במזרח אירופה) בגיל 4, ושהחוק הראשון שמלמדים את הילדים שם כדי ללמוד לשחות בנהר הוא לא להילחם במערבולות . למה? כי המערבולת סוחפת אותך אבל אם תילחם בה, תטבע. אם תיתן לה לסחוף אותך, לבסוף היא תרים אותך ...

  כבר שלושה שבועות שנועם, הבן הקטן שלי, מתלונן על כאבים ברגל ימין. אחרי תור כושל לרופא (תור דיגיטלי שאי אפשר היה להבין ממנו כלום) והרבה תלונות בזמן הליכה הביתה, התייעצתי עם חבר פיזיוטרפיסט. החבר בירר, שאל, הסתכל קצת ואמר - זה נראה לי כאבי גדילה... אז עדכנתי את האדון הקטן וחזרנו לשגרה, מלאי סבלנות.  בימים אלה, אני בצומת אישית ומקצועית די גדולה עבורי, בכמה אספקטים. הדבר הזה בעצם מביא אותי להרבה אינטרוספקציה על עצמי, על היכולות שלי, על השאיפות והחלומות שלי והכי קשה מכולם - האמונה שלי בעצמי ופחדים. אני שומעת פודקאסטים על אומץ, קוראת כתבות על תסמונת המתחזה, קוראת ספרים על פסיכולוגיה חיובית ובעיקר מבינה יותר ויותר שאני חווה בעצמי כאבי גדילה, בדיוק כמו נועם.  בצומת הזו שאני נמצאת בה, שיכול להיות שאבחר להמשיך בה פשוט ישר, בדיוק בנתיב שאני כבר נוסעת בו, או לקחת ימינה או שמאלה לנתיבים מפתיעים, החששות והפחדים הם כאבי הגדילה שלי, שבמידה רבה, הם חלק מהמסע שלי ומהדרך שלי הלאה. 

  היה לי כבר פעם בלוג, אי שם בסלונה המיתולוגית, שכשסגרו אותו - הוא נעלם יחד עם כל החומרים. אז אבל בצד, הגיע הזמן לשבת ולכתוב דברים חדשים, לכל דבר יש סיבה ✌ אז למה השם הרוח החיה? נשאלתי לא מזמן מה ה-UVP שלי - ה-unique value proposition שאני מביאה לעולם. ולקח לי כמה שניות של מחשבה להגיד לעצמי (ובכלל בקול רם) שאני הרוח החיה פחות או יותר בכל מקום שאני מגיעה אליו.  אתמול הייתי בסדנת חיבורים בין-אישיים ושם נשאלתי (כן, אני נשאלת לאחרונה הרבה שאלות - מבחוץ ומבפנים מתוך עצמי) אילו אמונות לא מבוססות יש לי לגבי החיבור שלי עם אנשים ומיד עלתה לי השיחה הקודמת לראש. אני אוהבת אנשים, רצוי בקבוצות גדולות אבל גם אחד על אחד זה טוב. אבל אני בעיקר אוהבת להרגיש שהם מתחברים אליי, שהם מתלהבים, שאני מצליחה להרשים אותם ומצליחה להלהיב אותם באש שלי.  אז הרוח החיה - הבלוג הזה שפתחתי עכשיו, נועד לעזור לכם (וגם קצת לי) למצוא את הרוח החיה שלכם, מה שאתם מביאים לשולחן, ולטייל במסע הזה ביחד למצוא את הרוח החיה, את אותו הדבר המיוחד הזה שאנחנו מביאים לעולם.  איך נעשה את זה? המסע יהיה באמצעות מחשבות, תובנ...