הרוח החיה

  על ההמתנה הארוכה בבית הקפה והיכולת להתבונן על הטוב השבוע קבעתי עם חברה לקפה, חברה מהעבודה הקודמת שלא פגשתי מזמן והאמת שזה היה מפגש שמאד ציפיתי לו.  אני בתהליכי הסתגלות למעבר מלא לעבודה מהבית בחברה החדשה שאני עובדת בה, ומנסה לאט לאט לסגל לעצמי שגרות ויציאה מהשגרה שמשלבת גם מפגשים בחוץ, כדי להתמודד עם הצמצום החברתי. הגעתי לבית הקפה 5 דקות לפני הזמן, ובדיוק כשהתיישבתי החברה מודיעה לי שהחליטה להתעלם מההצעה של WAZE למסלול הנסיעה וזה האריך לה את הדרך בחצי שעה. התגובה הראשונה שלי הייתה להתבאס. חצי שעה זה הרבה זמן, ויתרתי בבוקר על משהו שהיה לי מאד חשוב בשביל המפגש הזה, ומשמעות האיחור היא גם בזבוז של חצי שעה (לא הבאתי את הלפ טופ כי תכננתי לחזור הביתה ישר) בהמתנה לה. התגובה המיידית הבאה הייתה להיזכר שבדיוק יום לפני התבאסתי (באסה מהולה בשמחה) על כל הפרקים החדשים שיצאו לי בפודקאסטים שאני עוקבת אחריהם אבל אין לי זמן לשמוע. אז מיד נזכרתי בזה ואמרתי לעצמי - הנה סול, התפנתה לך חצי שעה לשמוע חצי פרק! מיותר לציין שהמפגש היה כיף ותענוג רצוף שלקחתי איתי אחר כך ליתר היום.  והמקרה הזה עזר לי להיזכר בחשיבו

  על איך לשחרר ציפיות מאחרים או: כל אחד נאבק במאבק שאתה לא יודע עליו את המשפט 'כל אחד נאבק במאבק שאתם לא יודעים עליו, תהיו נחמדים - תמיד' אני מכירה כבר כמה זמן. השבוע בשתי הזדמנויות שונות יצא לי להבין עד כמה זה נכון ועד כמה חוסר הידיעה שלנו את הכוונות האמיתיות, את הכוונות החבויות, את מה שעובר על אותו אדם שמולי, שולט בכל הסיטואציות שלי. הייתי השבוע בבית מרקחת, שם הייתה אמא עם 2 ילדים ממוצא אתיופי (זה רלבנטי לסיפור, לא לדאוג) ואישה מבוגרת שנראתה כועסת על האם. כשהגעתי שמעתי את האישה המבוגרת ממלמלת לעצמה משהו על הילדים. כשהגיע תורי (דקה וחצי לאחר מכן), האם ניגשה עם שני הילדים לדלפק, שם הרוקחת אמרה לה שזה תורי ושתזוז אחורה. היא זזה, ואז האישה המבוגרת התחילה לדבר במה שאני הבנתי כהצקה לאם על רקע גזעני - זו הייתה הפרשנות שלי. מיד נעמדתי ואמרתי לה שתפסיק להציק לה ושהילדים שקטים ולא מפריעים ומיד כולנו נסיים ונלך הביתה ופניתי לדלפק לקבל את השירות. באמצע השירות, תוך כדי שהיא ממשיכה לדבר ואני מדברת איתה ובעצם שתינו בכלל לא מדברות אחת עם השנייה אלא אחת אל השנייה, הבנתי שהיא מנסה להגיד ש אני