הרוח החיה

  על מפגשים דו-כיווניים בשבילי המסע או: דלתות מסתובבות בשבוע שעבר, בעקבות תגובה שלי בקהילת נשים בפייסבוק, פנתה אליי מישהי להתייעץ לגבי הדרך להשתלב במגזר השלישי  והציבורי וקבענו לדבר. הייתה שיחה פשוט מרתקת ואפילו מרגשת.  מה שהיה מדהים בשיחה הזו היה לשמוע חוויות דומות למסע שלי ולחיפוש הפנימי שלי ממישהי אחרת, זרה לחלוטין עד לאותו הרגע, שבעצם פוסעת כרגע באותו השביל שלי - אבל בכיוון ההפוך.  היא הלכה בצמתים אחרים, פנתה לכיוונים אחרים ונמצאת בעצם כיום באותה הנקודה שלי - אבל בדרך ההפוכה. אמנם המסע שלי הוא ערטילאי לגמרי ופנימי, אבל להכיר פתאום מישהי שפוסעת בשבילים דומים, ועושה בחירות הפוכות לשלי, הגיעה למקומות שאליהם אני שואפת להגיע ועכשיו שואפת להיות איפה שאני הייתי בעבר, הדהים אותי. זה החזיר אותי לסרט ההוא של גווינת' פלטרו משנות ה-90, על דלתות מסתובבות.  הסרט מדבר על הצמתים בחיים ועל הבחירות שלנו ולאן שהן לוקחות אותנו. המפגש האקראי הזה עם אותה האישה, הביא אותי להיזכר בכל מיני צמתים בחיים שלקחו אותי במודע או שלא במודע לאן שאני היום. אז עברתי במקומות טובים יותר או פחות, עברתי ניהולים מסוגים

  אתמול בשיחה מרתקת עם חבר שהוא גם קואצ'ר (בחסד), עלו לי לא מעט הבחנות על הדמיון בין התפיסה שלנו בספורט לבין מה שעובר עלינו בחיים. כל כך הרבה אפשר ללמוד מהשניים ולחבר ביניהם. לא מזמן, אחד המאמנים שלנו בקונג-פו, גיורא אורמן, הסביר לנו בזום איך עושים פלאנק (Plank) כמו שצריך. למי שלא מכיר - תרגיל של עמידה על המרפקים עם הרגליים ישרות (כמו שכיבת סמיכה) סטטית. תרגיל לא פשוט שעושים לאורך חצי דקה-דקה-שתיים ובעיקר מייחלים לסוף. התרגיל עובד על הבטן ולא פחות מזה - על הראש.  מה שגיורא לימד אותנו זה לא לספור לאחור את הזמן שנשאר בתרגיל, לא לחשוב כל הזמן 'נו, מתי זה כבר נגמר', אלא להרגיש את הגוף, את נקודות החיבור שלו לקרקע ואת השרירים שעובדים, להסתכל עם הראש לקרקע ולנשום. לנשום הרבה.  אתמול הבנתי שזו לחלוטין אנלוגיה לחיים שלנו, ולמסע הזה: לא לייחל לסוף, לא לחכות כל הזמן להגיע, למצוא, לעמוד על קו הסיום (יש כזה בכלל?), אלא להיות שם, בתרגיל, בתנועה, להרגיש את נקודות החיבור לקרקע, להרגיש את השרירים שעובדים, ששורפים, ואז כשהסתיים הזמן, לסיים.  אז גם במסע הזה - מנסה לקחת על עצמי להיות ברגע, לא

  אחד הדחפים שלי להיכנס למסע הנוכחי הזה שאני עוברת ומשתפת אתכם בו, נובע מההבנה שלי של החשיבות של להיות נראית. הרבה פעמים, אני מוצאת את עצמי צופה, מביטה ומתבוננת באנשים. אם פעם זה היה באירועים חולפים בבתי קפה, לשבת עם אבא שלי על ארוחת בוקר ב'קפה ג'ו' ולהסתכל על העוברים והשבים, היום זה לעמוד במרפסת ולהסתכל על אירועי הרחוב. לדמיין לאן כל אחד הולך ולמה. להסתכל על האנשים בישיבה איתי בעבודה ולחשוב מה מניע אותם, מה הביא אותם לכאן ועל מה הם חושבים.  מול המחשבות האלה של 'צפייה מהצד' באחרים, עולה בי הרצון שיראו אותי. שיראו באמת. להוריד את המעטפת, שאני מודה שאצלי אני הרבה פעמים מרגישה שלא באמת קיימת, ושבאמת ובתמים יראו אותי. כמובן שיש לא מעט רגעים שבהם אני נראית, שמי שמולי מצליח לזקק משהו אמיתי, חד וכן, של אלמנט מסוים ממני - האנרגיה, האותנטיות, המרץ, ואולי עוד חלקים. ויש מקומות, ואנשים מסוימים, שלא. שלא מצליחים לראות אותי ואת מה שאני עושה בצורה 'עירומה', מופשטת ואמיתית, ולא משנה כמה אעמוד ואצעק, אקרא להם, גם בשם שלהם, הם ימשיכו לצעוד בשביל שלהם. ואם פעם זה תסכל אותי, ה

  אנחנו מוקפים באנשים סביבנו (גם בזום, זה עדיין נחשב), ונחשבים ליצורים חברתיים. הבעיה בעצם מתחילה כשלא כל האנשים שסביבנו באמת עושים לנו טוב. חלק מבחירה (חברים שבחרנו בשלב מסוים בחיים ולא מתאימים לנו) וחלק מאילוץ (בני משפחה וכו'). לאנשים שונים יש גישה שונה לחיים והרבה פעמים הדינמיקה הבין-אישית בינינו לבין אנשים מסוימים פשוט לא עובדת...  זה לא אומר הרבה לגבי כלום, רק לגבי ההתנהלות הספציפית בקשר הספציפי הזה. בשנים האחרונות, ליבנתי ועיבדתי הרבה דברים שעברתי בחיים, בתור ילדה שגדלה בלי אבא, בתור מישהי שנקלעה למערכת יחסים בעייתית, ובכלל - נקודות שבר שעברתי בחיי והצלחתי לצמוח מהן. דווקא מהמקום הצומח, קצת כמו במסע הנוכחי (וזו גם נקודת המפגש עם הנושא עכשיו), את מבינה שיש אנשים שפשוט לא עושים לך טוב, לא במסע שלך, לא בדרך שלך ובכלל. הם מביאים אנרגיות של קורבן למשל, או חוסר מודעות, או חוסר רצון להבין במה הם טעו. הרבה פעמים כשאנחנו עוברים מסע, יש את האנשים שנשארים מאחור... האנשים שהבנו כשהיינו במערבולת ההיא, שלא נמצאים באותו מקום שלנו במסע או לחלופין, לא נמצאים במקום שהם צומחים ממנו כמונו ורק מנ

  כחלק מהמסע שלי, אני מנהלת הרבה מאד שיחות עם אנשים. בהיבטים מקצועיים, בחיבורים אישיים, ולמען האמת - בראש פתוח, כל חיבור שיכול להיות. כל מי שנשמע לי מעניין או נוגע בנקודה זו או אחרת בחיי המקצועיים/אישיים ואני יכולה ללמוד ממנו משהו (והרי ברור שאפשר תמיד ללמוד מכולם משהו!) אני קובעת איתו שיחה. מדהים עד כמה אנשים נאותים לתשומת הלב הזו שמוקדשת רק להם, ועד כמה הם שמחים לתת לי מזמנם. אני כל כך נהנית מהשיחות האלה, לומדת מכל שיחה משהו, לוקחת איתי משהו לדרך.  משיחה של קפה בזום עם חבר מהעבודה הקודמת שלי, לקחתי המון. זה התחיל בכלל כקפה בשוק שבגלל הסגר הפך לזום, ואמורה הייתה להיות שיחה חברית רגילה. ודווקא מהשיחות ומהרגעים הפשוטים האלה לכאורה, צומח כל כך הרבה.  סיפרתי לו על התהליך שאני עוברת, לחשיבה על הדרך האישית והמקצועית שלי, סוג של מסע.  הוא סיפר לי שלמד כילד לשחות בדנובה (הוא גדל במזרח אירופה) בגיל 4, ושהחוק הראשון שמלמדים את הילדים שם כדי ללמוד לשחות בנהר הוא לא להילחם במערבולות . למה? כי המערבולת סוחפת אותך אבל אם תילחם בה, תטבע. אם תיתן לה לסחוף אותך, לבסוף היא תרים אותך למעלה.  אז אני לא י