הרוח החיה

Step back: על הקונספט הספורטיבי והחוכמה לקחת צעד אחורה גם בחיים בשבוע שעבר, במהלך אימון וו-וויי (קונג פו לא קלאסי שאני לומדת כבר שנתיים וחצי), למדנו על עקרון מכדורסל שנקרא Step back. העיקרון בעצם אומר לקחת צעד אחורה מהכדור/מהמשחק כדי להסתכל עליו בצורה אחרת, לתכנן שנייה את המשחק שלנו מחדש ועוד. באימון שלנו, התאמנו בזוגות כשאנחנו צריכים לתקוף את הכריות בלי הפסקה במשך זמן קצוב. האינטנסיביות של מכות בלי הפסקה (גם כשאני התוקפת), מעייפת וקשה. הרבה פעמים אנחנו נגררים למכות רודפות מכות אבל הן הופכות לחסרות תכלית, כי אנחנו כבר בתוך הזון ולא מתכננים, לא חושבים, לא עומדים כמו שצריך ולא מוציאים מעצמנו את הכל... אנחנו 'סתם' נותנים מכות באוויר מכוח האינרציה. וה-step back כאן, שניתן לנו כהנחיה בסבב השני של העבודה, נועד גם לתת לנו שנייה לנשום מתוך האינטנסיביות הזו, וגם לתת לנו כמו בכדורסל, זמן לחשוב ולנתח מחדש איך אנחנו עובדים ולחזור מחדש 'לזירה' בצורה נכונה יותר וטובה יותר.  והקו הזה לקח אותי לחשוב על החיים בשני מובנים: הראשון, בחיפוש העבודה האחרון שלי. באיזשהו שלב מאד התעייפתי מנטלית

  על אותנטיות, החיים וחיפוש עבודה סיימתי היום לשמוע פודקאסט מרתק של אריק זאבי (43 שניות) שמארח בפרק הספציפי הזה את הסטנדאפיסט והקומיקאי גורי אלפי, בפודקאסט שעוסק כולו בכישלונות ומה שאנחנו לומדים מהם. גורי אלפי עזב לפני יותר משנה לארה"ב כדי להגשים את החלום שלו להצליח שם כקומיקאי, שהה שם עם המשפחה שלו שנה וחצי, הבין שנכשל וחזר ארצה - כדי להצליח מחדש כאן. אריק זאבי מראיין אותו על הכישלון, על החוויה שלו את מה שקרה בארה"ב ככישלון ואת התחושות שלו בעקבות זה והלקחים. הדבר שאני לוקחת מהפרק הזה הוא המסר החד של אלפי שמבחינתו זה לא כישלון במובן הנקי שלו, כי מה שבאמת חשוב הוא האותנטיות שלנו , ברגע שאנחנו אותנטיים, אמיתיים ושלמים עם עצמנו, אנחנו לא באמת נכשלים. אנחנו מתפתחים, אנחנו במסע שלנו. זה מאד התחבר לי למסע שאני עברתי בחיפוש האישי שלי ובאופן ספציפי גם בחיפוש עבודה - המקום שמתראיין הוא מצד אחד הצגת תיאטרון, Show של ממש, שבו אתה כמתראיין בא למכור את עצמך, בא להוכיח את כל האיכות שלך ב-30-45 דקות מרוכזות מול מראיין זר. אבל מצד שני, המתראיין הוא מעבר לשחקן, הוא הוא עצמו. אני זוכרת שבמהלך

  מנצלת הפסקה של כמה דקות בלימודים (ניתוח מערכות מידע, Sheesh...) כדי לחבר יחדיו כמה נקודות שהתחברו לי השבוע. הייתה לי השבוע שיחה מעניינת עם מחפשת עבודה, שנשמעה מאד מיואשת ומותשת מהתהליך, כועסת ומאוכזבת מתהליכי הגיוס בתחומי ההיי טק. עכשיו, זה לא שהטענות שלה היו שגויות. ממש לא. תהליכי הגיוס בהיי טק בתקופת הקורונה הולכים ומתארכים (מניסיון), ויצא לי אפילו להתראיין למקומות שבהם יש 6-7 שלבים לתהליך המיון. בהחלט לא הגיוני ולא הכרחי, ויש בוודאי דרכים טובות יותר למצוא את המועמד המתאים. עם זאת, זה המצב הקיים. השוק במקום מאד מורכב, האנושות עצמה נמצאת במקום מורכב, וכן, זה גם שוק של מעסיקים (על היתרון והחיסרון שבכך לכל הצדדים).  במקום להתעמק ביכולת שלה להשתפר, לנצל את שלבי המיון כדי ללמוד את המקומות החזקים שלה, את ה'יש' שלה, ולשלוט בהם טוב יותר, למצוא את המקומות החלשים יותר ולנסות לסגור עליהם את הפער (ניסיון למשל או ידע בתחום ספציפי), היא בחרה להתמקד בתחושת אין האונים ובהאשמה כלפי התהליכים וכלפי המגייסים. אני שומעת עכשיו חדר בקלאבהאוס שמדבר על הנושא של Nature Vs. Nurture: האם אנחנו תוצר של

  בשבוע שעבר הייתה לי שיחה (שהיא כבר חלק מהשגרה השבועית המדהימה שלי שאני מחכה לה) עם חברה חדשה, שבה היא סיפרה לי סיפור אישי מאד מיוחד. ולא ידעתי כשהיא התחילה לספר עד כמה זה ייגע בי ובמסע שלי.  היא סיפרה לי שלפני שנתיים התחרתה בתחרות איש ברזל באוסטריה, בתנאים מאד מפתיעים וקשים, והמסלול התארך מעל מה שהיא ציפתה והיא הגיעה לחלק האחרון, של הריצה, כבר מאד עייפה ובלי יכולת לרוץ. אז היא החליטה ללכת. וללכת. והיא צעדה במשך 30 ק"מ עד שנפגשה במרשל המקומי שאמר לה שהיא אחרונה במסלול.. ושאולי היא נפסלת. ואז הוא בדק ואמר לה - לא, תמשיכי, את האחרונה ואת בזמנים. והיא המשיכה עוד ועוד, עד לקו הסיום, שם ליוו אותה מצלמות, וידיאו, צילום חי של המירוץ - שחוגג את הישראלית שהגיעה אחרונה במירוץ, בליווי מלכותי של ממש, כולל סרטון מרגש.  ועם דמעות בעיניים (שלי), הקשבתי למה שהיא סיפרה לי על זה שבעצם, היא הגיעה לסוף המסלול. היא עשתה איירון מן שלם, מא' ועד ת', כמו המשתתפים האחרים (בניגוד לאלו שכן נפסלו, רבים מהם). ודווקא כשהגיעה אחרונה, לוותה בשיירה מדהימה ומשמעותית, שחוגגת את הסיום. קיבלה תשומת לב מדהימה