על בחירות ועל הסיפור שלנו, מול עצמנו והחוצה
אין בחירה לא נכונה, יש את מה שמקדם אותי הלאה...
אתמול נפרדתי ממשרד הבריאות, מקום העבודה שלי בשנה וחצי (קצת יותר) האחרונות. מוזר לסכם תקופות
בצורה הזו אבל אני חושבת שזה מתחבר בהחלט לכל יום הבחירות שמצוין היום (וכן, כבר הצבעתי, ואתם?).
אנחנו ניגשים היום להצביע שוב בפעם הרביעית, אבל בינינו, אין יום שבו אנחנו לא בוחרים במשהו.
החיים שלנו רצופי בחירות - רצופי צמתים בהם אנחנו בוחרים במודע או שלא במודע מה לעשות ומה לא לעשות.
הבחירה שלי לעשות שינוי מקצועי בחודשים האחרונים היא בחירה מאד עמוקה. היא מתחברת לבחירה שעשיתי לפני 7 ומשהו שנים לשנות אורח חיים די הרסני (שבייסיקלי כלל הרבה מאד דוריטוס ומלאווחים ואפס פעילות גופנית, שנאה עצמית וכאבי בטן), ולמצוא את מה שבאמת עושה לגוף שלי ולנפש שלי טוב. זה התחיל מלאכול נורמלי (לא בריא אפילו, רק נורמלי) והמשיך לספורט. מי שמכיר אותי בשנים האחרונות יודע עד כמה הספורט הוא חלק משמעותי ובלתי נפרד ממני, אז זה ממש לא תמיד היה ככה וזה ממש לא 'טבעי', זו בחירה. זו בחירה שאני בוחרת בה מדי בוקר, מדי ערב ומדי אימון מחדש. אנשים נוטים לחשוב שאם אתה מתאמן, זה אומר שזה טבעי לך, זורם לך ולהם זה 'קשה'. אז זה ממש לא ככה, וזה קשה לאללה כל פעם מחדש. מה שכן, בבחירה שלי באורח החיים הזה - אני במודע מחליטה שלא להתלבט. מחליטה שלא לשאול את עצמי (רוב הזמן) האם מתחשק לי להתאמן או לא ופשוט עולה על בגדי אימון ועושה. Zero questions asked. כי זו הבחירה שלי, וכן, יש לה גם מחיר. השינוי שהדבר הזה הביא לחיי חסר כל פרופורציה, בעקבות הספורט והשינוי באורח החיים עזבתי עבודה בה עבדתי 7 שנים, התקדמתי 3 שנים בעבודה אחרת והבנתי שהיא לא ממצה אותי והמשכתי הלאה עד לעבודה הנוכחית, בה באמת פרצתי ולמדתי מה שלא למדתי בחיים שלמים (ואז עוד קצת...). גם בחודשיים וחצי שחיפשתי עבודה, למדתי ובלעתי עוד ועוד חומר, יזמתי המון פגישות עם אנשים וחיבורים מרתקים שרק עזרו לי לחדד מי אני ומה החוזקות שלי ואיך אני עושה את המעבר הזה להיי טק בצורה המיטבית עבורי.
מסביבי תמיד היו (ותמיד היו) קולות פחות תומכים. חברים לעבודה, אנשים מהמשפחה, חברים, שלא מבינים למה. למה בגיל 36 אני רוצה לעבוד קשה, לעבוד עד מאוחר, להיכנס לתחום שאני לא נמצאת בו היום ובכלל, לשנות משהו שלכאורה עובד. אלא שזה לא עובד. לא לי. וזה בסדר שזה לא עובד. זה בסדר, זה לא נורא, נהניתי מהעבודה, הייתה לי בוסית מושלמת, אבל זה לא הספיק לי ולא היה לי באמת טוב, לא מספיק טוב. וכמו שבחרתי אז, לפני 7 שנים במשהו פחות 'נוח' (בואו, לחם קל על פני בן אנד ג'ריז?!), גם עכשיו החלטתי לבחור במסלול הקשה אבל זה שיביא לי, בתקווה, הגשמה עצמית גדולה יותר.
והפחד? הוא איתי. בדיוק כמו הקושי להתאמן, החשש להצליח, החשש להיכשל, החשש שיצחקו עליי. אבל מה שבטוח, זו הבחירה שלי, ואני הולכת איתה, אולי עם פחות zero questions asked policy ועם הבנה של המורכבות והויתורים, אבל לחלוטין כבחירה. והיא שלי. כמו שאמרה לי חברה מהממת (באמת, לא בציניות): 'אני לא מתחברת לסיפור שלך', כשסיפרתי לה על חיפוש העבודה וכל הדברים שגיליתי על עצמי וכו'. ובאותו הרגע, אחרי שהנחתי בצד את העלבון, אמרתי לה בלב שלם, 'זה בסדר, זה לא שלך, זה הסיפור שלי'. וזו הבחירה שלי. ויכול להיות שהיא עוד תשתנה, ויכול להיות שהיא לא, אבל היא שלי ואני נשארת איתה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה