על פלאנק ומשמעות החיים

 

אתמול בשיחה מרתקת עם חבר שהוא גם קואצ'ר (בחסד), עלו לי לא מעט הבחנות על הדמיון בין התפיסה שלנו בספורט לבין מה שעובר עלינו בחיים. כל כך הרבה אפשר ללמוד מהשניים ולחבר ביניהם.

לא מזמן, אחד המאמנים שלנו בקונג-פו, גיורא אורמן, הסביר לנו בזום איך עושים פלאנק (Plank) כמו שצריך. למי שלא מכיר - תרגיל של עמידה על המרפקים עם הרגליים ישרות (כמו שכיבת סמיכה) סטטית. תרגיל לא פשוט שעושים לאורך חצי דקה-דקה-שתיים ובעיקר מייחלים לסוף. התרגיל עובד על הבטן ולא פחות מזה - על הראש. 

מה שגיורא לימד אותנו זה לא לספור לאחור את הזמן שנשאר בתרגיל, לא לחשוב כל הזמן 'נו, מתי זה כבר נגמר', אלא להרגיש את הגוף, את נקודות החיבור שלו לקרקע ואת השרירים שעובדים, להסתכל עם הראש לקרקע ולנשום. לנשום הרבה. 

אתמול הבנתי שזו לחלוטין אנלוגיה לחיים שלנו, ולמסע הזה: לא לייחל לסוף, לא לחכות כל הזמן להגיע, למצוא, לעמוד על קו הסיום (יש כזה בכלל?), אלא להיות שם, בתרגיל, בתנועה, להרגיש את נקודות החיבור לקרקע, להרגיש את השרירים שעובדים, ששורפים, ואז כשהסתיים הזמן, לסיים. 

אז גם במסע הזה - מנסה לקחת על עצמי להיות ברגע, לא לספור כל הזמן את הזמן לאחור, לא לייחל לסוף המסע, ולהרגיש את הדרך, ברגליים, בהליכה, במפגשים ובחיבורים עם האנשים בדרך... וכן, יש רגעים שרוצים שייגמר, שהשרירים כבר כואבים מהתרגיל, מההליכה, והלב כואב מהמסע. אבל המסע כנראה עוד לא הגיע לסופו, ואולי בכלל, אף פעם אין לזה סוף וזו משמעות הצמיחה.