אל תילחמי במערבולות (או: איך מלמדים לשחות בדנובה)

 

כחלק מהמסע שלי, אני מנהלת הרבה מאד שיחות עם אנשים. בהיבטים מקצועיים, בחיבורים אישיים, ולמען האמת - בראש פתוח, כל חיבור שיכול להיות. כל מי שנשמע לי מעניין או נוגע בנקודה זו או אחרת בחיי המקצועיים/אישיים ואני יכולה ללמוד ממנו משהו (והרי ברור שאפשר תמיד ללמוד מכולם משהו!) אני קובעת איתו שיחה. מדהים עד כמה אנשים נאותים לתשומת הלב הזו שמוקדשת רק להם, ועד כמה הם שמחים לתת לי מזמנם. אני כל כך נהנית מהשיחות האלה, לומדת מכל שיחה משהו, לוקחת איתי משהו לדרך. 

משיחה של קפה בזום עם חבר מהעבודה הקודמת שלי, לקחתי המון. זה התחיל בכלל כקפה בשוק שבגלל הסגר הפך לזום, ואמורה הייתה להיות שיחה חברית רגילה. ודווקא מהשיחות ומהרגעים הפשוטים האלה לכאורה, צומח כל כך הרבה. 

סיפרתי לו על התהליך שאני עוברת, לחשיבה על הדרך האישית והמקצועית שלי, סוג של מסע. 

הוא סיפר לי שלמד כילד לשחות בדנובה (הוא גדל במזרח אירופה) בגיל 4, ושהחוק הראשון שמלמדים את הילדים שם כדי ללמוד לשחות בנהר הוא לא להילחם במערבולות. למה? כי המערבולת סוחפת אותך אבל אם תילחם בה, תטבע. אם תיתן לה לסחוף אותך, לבסוף היא תרים אותך למעלה. 

אז אני לא יודעת מבחינה פיזיקלית אם זה נכון, וגם לא מתכננת לבדוק (שחייה ואני זה פחות). אבל מה שאני יודעת, זה שבמסע הזה שלי, יש לא מעט מערבולות, וכיסי אוויר ובכלל רגעים של חנק מוחלט מחמצן. ובכלל, בכל המסעות שלנו בחיים, גם אלו שלא מוגדרים ככאלו באותו הרגע אלא רק בדיעבד, יש הרבה רגעי מערבולת שאתה מאבד שליטה ונלחם. 

ואולי באמת מה שנכון, כמו בקורונה, זה לשחרר את המלחמה במערבולת ולתת לה לשטוף אותך, לעטוף אותך ולהעלות אותך בסוף למעלה, ברגע הנכון.