Nature Vs. Nurture (או: השליטה שלנו על עצמנו)

 

מנצלת הפסקה של כמה דקות בלימודים (ניתוח מערכות מידע, Sheesh...) כדי לחבר יחדיו כמה נקודות שהתחברו לי השבוע.

הייתה לי השבוע שיחה מעניינת עם מחפשת עבודה, שנשמעה מאד מיואשת ומותשת מהתהליך, כועסת ומאוכזבת מתהליכי הגיוס בתחומי ההיי טק. עכשיו, זה לא שהטענות שלה היו שגויות. ממש לא. תהליכי הגיוס בהיי טק בתקופת הקורונה הולכים ומתארכים (מניסיון), ויצא לי אפילו להתראיין למקומות שבהם יש 6-7 שלבים לתהליך המיון. בהחלט לא הגיוני ולא הכרחי, ויש בוודאי דרכים טובות יותר למצוא את המועמד המתאים. עם זאת, זה המצב הקיים. השוק במקום מאד מורכב, האנושות עצמה נמצאת במקום מורכב, וכן, זה גם שוק של מעסיקים (על היתרון והחיסרון שבכך לכל הצדדים). 

במקום להתעמק ביכולת שלה להשתפר, לנצל את שלבי המיון כדי ללמוד את המקומות החזקים שלה, את ה'יש' שלה, ולשלוט בהם טוב יותר, למצוא את המקומות החלשים יותר ולנסות לסגור עליהם את הפער (ניסיון למשל או ידע בתחום ספציפי), היא בחרה להתמקד בתחושת אין האונים ובהאשמה כלפי התהליכים וכלפי המגייסים. אני שומעת עכשיו חדר בקלאבהאוס שמדבר על הנושא של Nature Vs. Nurture: האם אנחנו תוצר של הגנטיקה שלנו או של הסביבה שלנו, של ההשפעה שלנו.

ואני שואלת את עצמי, מאיפה הכוח הפנימי שלנו נובע ואיך אנחנו יכולים 'לסחוט' ממנו את הכל? איך אנחנו יכולים להניע את עצמנו קדימה, גם בעיתות משבר? איך אנחנו, גם אם נולדנו לנסיבות חיים קשות, גם אם קרו לנו דברים במהלך החיים (ולמרביתנו זה ככה), להשתמש בהם כדי להתחזק ולא כדי ליפול? איך אנחנו עובדים על עצמנו כדי לנצל את חיפוש העבודה למשל או נסיבות אחרות שמקשות עלינו ו'מורידות' אותנו למטה, כדי לצמוח?

האם החוסן הנפשי שלנו הוא בגדר משהו טבעי? האם הוא נרכש? האם אפשר לבחור איך אני מסתכל על משהו ויום אחד - פשוט להסתכל עליו מזוית אחרת?

אני יכולה להגיד שזה קרה לי בעבודה, עם משתמשת שהייתה מתקשרת אליי המון עם בעיות והיה לי מאד קשה איתה. ובזכות אבחנה של ישראל בעלי, שאמר לי 'אין לך סבלנות', עצרתי שנייה ואמרתי לעצמי, שנייה, אני חייבת למצוא דרך בתוך עצמי שתהיה לי יותר סבלנות, באמת. זה הרי התחום שבחרתי לעסוק בו, שאני אוהבת ושאני טובה בו, אני חייבת לשפר את היכולת שלי לספוג גם משתמשים שיותר מתקשים. ובאותו הרגע הבנתי שאני צריכה להסתכל עליה אחרת - שבעצם, היא מתקשרת כל הזמן כי איכפת לה, כי היא מנסה, כי היא מתמידה. היא לא ויתרה, היא לא אמרה לי 'סול, תעזבי אותי עם המערכת שלך, אני לא רוצה', אלא המשיכה לנסות ולא התייאשה. ואלו בדיוק האנשים שאני רוצה לצידי! ומאותו הרגע הצלחתי באמת לשנות את הדרך שבה אני רואה אותה, העצמתי אותה וחיזקתי אותה בדיוק על זה, וזה עשה פלאים, גם ביכולת שלה להתנהל בטכנולוגיה שהבאתי לה וגם ביחסים בינינו, והיא היום השגרירה של הפרויקט שלי ביחידה שלה. 

ואני חושבת שהיכולת, גם בתוך סיטואציה מרגיזה וקשה, בתוך חיסרון אישיותי שלנו, לעצור ולהסתכל על החיסרון הזה שלנו ולעבוד עליו שנייה, לא חיים שלמים, כמה דקות, לעצור ולהגיד - אני שנייה מסתכלת על זה אחרת כי זה חשוב לי, כי היכולת להיות טובה יותר חשובה לי - יכולה לעשות הבדל שלם. וגם אם נולדנו עם מגבלה, וגם אם גדלנו במשפחה מפורקת, ונסיבות החיים שלנו היו לא פשוטות, במידה רבה השליטה היא שלנו בכאן ועכשיו - ביכולת לעצור ולהסתכל על מה שקורה לנו ועל עצמנו בצורה אחרת, שתיקח אותנו קדימה.