על עיקרון אי העשייה: על מדיטציה, לבחור איפה להיות והורדת עומסים
אי עשייה, מדיטציה, לבחור איפה להיות ולהוריד עומסים
לפני ארבעה חודשים בערך (הנה, אני יוצאת מהארון!), התחלתי לחפש עבודה. חלקכם בטח הבין שהחיפוש העצמי שלי נגע לא רק בעצמי-אני שלי אלא גם בעצמי המקצועי שלי וחיפוש דרכי המקצועית. כמו כל דבר בחיי, נכנסתי לחיפוש העבודה כטיל מונחה מטרה: הגשת קורות חיים, שיחות ונטוורקינג, ראיונות עבודה ומטלות. עבודה מסביב לשעון, לצד העבודה הרגילה שלי, האימונים שלי והילדים. לא פשוט. לא מעט סופי שבוע הביאו אותי לקריסה על הספה ושינה של 10 שעות לפחות. עד כדי כך עייפתי את עצמי בחתירה למטרה.
כל הזמן הזה אמרתי לעצמי שברגע שאמצא עבודה, אוריד הילוך... ואחרי חודשיים וחצי מצאתי, והנה - תוך שנייה, לא רק שהלו"ז התמלא מחדש (הפעם לא בראיונות אלא בכתיבה, שיחות אחרות וכו') אלא שהוא אפילו מלא יותר! לא להאמין... וזה הביא אותי לשאול את עצמי מה בי ממשיך להעמיס על עצמי כל הזמן. ההיפראקטיביות? החתירה לעשייה? האמונה שאני חייבת כל הזמן להיות בתנועה? מה מוביל אותי להמשיך ולהוסיף לעצמי מטלות כל הזמן? למה אני לא נחה? והייתה לי שיחה מעמיקה עם חברה חדשה, בכל הקשור ל-NLP, לכלים ללמידה עצמית וכו' וגם על מדיטציה ועל בחירה 'איפה להיות'. מתוך הבנה שיש לנו (למרבה הצער) רק 24 שעות ביממה, כדאי באמת לחשוב איפה אנחנו חייבים להיות ב-24 השעות האלה ואיפה לא. לבחור איפה מקדם אותי להיות, מה משמעותי עבורי ואיפה אני אהיה משמעותית חזרה.
במקביל לחשיבה הזו, האזנתי לפודקאסט מעניין בדיוק על עיקרון כזה (שוב בתחום הספורט, אל תהרגו אותי!)- עיקרון אי העשייה. העיקרון הזה מדבר על כך שבמצבים מסוימים בחיים (פנדלים למשל, פציעות ועוד) - דווקא ללכת נגד האינסטינקט התנועתי שלנו הוא הנכון, להיות באי עשייה. כמו שהתאוששות מספורט היא קריטית (וגם בה אני די גרועה), ככה גם בהיבטים אחרים בחיים. לפעמים צריך לבחור איפה אני לא עושה, ודווקא שם זה יכול לקדם אותי. למשל, ברגעים אלה ממש, ילד קטן בהתקף זעם. להיכנס לפעולה ולתנועה ולדבר איתו, להיות שם ולהתרגז ולענות, אצלנו לפחות, ממש מסלים את זה. דווקא לצאת שנייה מהמשוואה, להיות שנייה במקום אחר, 'באי עשייה', עוזר שנייה לקרר את הרוחות ולתת לו להירגע באופן עצמאי ולחזור לשיחה רגוע יותר.
ככה הגעתי בשבוע שעבר למדיטציה. הכי לא אני בעולם! אבל גיליתי שאי העשייה הזו, השכיבה וההאזנה (אני עושה עם אפליקציה בינתיים, עוד לא מקצועית ממש), עוזרות לי להתרכז, להירגע ולהיות 10 דקות ביום באי עשייה שהיא עבורי עשייה. אוקסימורון של ממש, אבל גיליתי שאי העשייה הזו, שמצריכה ממני עשייה אקטיבית לפחות להתחיל אותה מדי יום, עוזרת לי לישון, להירגע, ולהיות שנייה יותר במודעות לעצמי ולמקום שלי, איפה אני אהיה ואיפה אני לא חייבת להיות.
אז המחשבות האלה כולן התחברו לי למחשבה אחת גדולה שבסוף החיים שלנו הם בחירה בין עשייה לאי עשייה, ואי עשייה יכולה גם להיות עשייה משמעותית בפני עצמה עבורנו, לעזור לנו לבחור איפה אנחנו נמצאים ופעילים ממש ואיפה לא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה