על להגיע בזמן

 

בשבוע שעבר הייתה לי שיחה (שהיא כבר חלק מהשגרה השבועית המדהימה שלי שאני מחכה לה) עם חברה חדשה, שבה היא סיפרה לי סיפור אישי מאד מיוחד. ולא ידעתי כשהיא התחילה לספר עד כמה זה ייגע בי ובמסע שלי. 

היא סיפרה לי שלפני שנתיים התחרתה בתחרות איש ברזל באוסטריה, בתנאים מאד מפתיעים וקשים, והמסלול התארך מעל מה שהיא ציפתה והיא הגיעה לחלק האחרון, של הריצה, כבר מאד עייפה ובלי יכולת לרוץ. אז היא החליטה ללכת. וללכת. והיא צעדה במשך 30 ק"מ עד שנפגשה במרשל המקומי שאמר לה שהיא אחרונה במסלול.. ושאולי היא נפסלת. ואז הוא בדק ואמר לה - לא, תמשיכי, את האחרונה ואת בזמנים. והיא המשיכה עוד ועוד, עד לקו הסיום, שם ליוו אותה מצלמות, וידיאו, צילום חי של המירוץ - שחוגג את הישראלית שהגיעה אחרונה במירוץ, בליווי מלכותי של ממש, כולל סרטון מרגש. 

ועם דמעות בעיניים (שלי), הקשבתי למה שהיא סיפרה לי על זה שבעצם, היא הגיעה לסוף המסלול. היא עשתה איירון מן שלם, מא' ועד ת', כמו המשתתפים האחרים (בניגוד לאלו שכן נפסלו, רבים מהם). ודווקא כשהגיעה אחרונה, לוותה בשיירה מדהימה ומשמעותית, שחוגגת את הסיום. קיבלה תשומת לב מדהימה והגיעה לסוף. והתמונה הזו שהיא הראתה לי, של הכרוזים והדגל על הגב, הדגימה לי שבעצם - זה לא משנה כמה זמן זה לוקח לנו, המסע. וזה לא משנה גם במה בדיוק הוא עוסק. כי אין באמת (חוץ מבאיירון מן, שם דווקא יש) שעון שמודד כמה זמן לקח לנו להגיע. ותחושות הפספוס שהרבה פעמים מלוות אותנו בחיים מצעדים שלא לקחנו, מצמתים בהם טעינו, הן רק זה, רק תחושות. והן לא באמת עוזרות לנו, כי כל עוד אנחנו ממשיכים לצעוד, עד סוף המסלול, אנחנו בדרך שלנו, והיא הנכונה - לנו. ומבלי ליפול לקלישאות, בסוף אין מדידה של הזמן שזה לקח, אלא רק הדרך שעברנו ושידענו להתרפק על סופה, ולדמיין את המסע הבא. 

והבנתי שבמסע שלי (ובכלל בחיים שלי), אני מודדת וסופרת את עצמי לדעת, מודדת היקפים, מודדת סטים, מודדת חזרות, מודדת קילומטרים, מודדת תארים, סופרת ילדים, סופרת הצלחות ועוד יותר כישלונות וסופרת כמה זמן הכל לוקח לי, וכמה אני בפיגור. ובשיחה אחת, הצלחתי לראות מבעד לכל זה, ולראות את הדרך, להסתכל שנייה אחורה וגם לראות את זה שבמסע שלי, כל עוד אני עומדת על שתי רגליי, אין לי מדידת זמנים. והכל עוד אפשרי.