הרוח החיה

  אין בחירה לא נכונה, יש את מה שמקדם אותי הלאה...  אתמול נפרדתי ממשרד הבריאות, מקום העבודה שלי בשנה וחצי (קצת יותר) האחרונות. מוזר לסכם תקופות בצורה הזו אבל אני חושבת שזה מתחבר בהחלט לכל יום הבחירות שמצוין היום (וכן, כבר הצבעתי, ואתם?).  אנחנו ניגשים היום להצביע שוב בפעם הרביעית, אבל בינינו, אין יום שבו אנחנו לא בוחרים במשהו. החיים שלנו רצופי בחירות - רצופי צמתים בהם אנחנו בוחרים במודע או שלא במודע מה לעשות ומה לא לעשות.  הבחירה שלי לעשות שינוי מקצועי בחודשים האחרונים היא בחירה מאד עמוקה. היא מתחברת לבחירה שעשיתי לפני 7 ומשהו שנים לשנות אורח חיים די הרסני (שבייסיקלי כלל הרבה מאד דוריטוס ומלאווחים ואפס פעילות גופנית, שנאה עצמית וכאבי בטן), ולמצוא את מה שבאמת עושה לגוף שלי ולנפש שלי טוב. זה התחיל מלאכול נורמלי (לא בריא אפילו, רק נורמלי) והמשיך לספורט. מי שמכיר אותי בשנים האחרונות יודע עד כמה הספורט הוא חלק משמעותי ובלתי נפרד ממני, אז זה ממש לא תמיד היה ככה וזה ממש לא 'טבעי', זו בחירה. זו בחירה שאני בוחרת בה מדי בוקר, מדי ערב ומדי אימון מחדש. אנשים נוטים לחשוב שאם אתה מ...

אי עשייה, מדיטציה, לבחור איפה להיות ולהוריד עומסים לפני ארבעה חודשים בערך (הנה, אני יוצאת מהארון!), התחלתי לחפש עבודה. חלקכם בטח הבין שהחיפוש העצמי שלי נגע לא רק בעצמי-אני שלי אלא גם בעצמי המקצועי שלי וחיפוש דרכי המקצועית. כמו כל דבר בחיי, נכנסתי לחיפוש העבודה כטיל מונחה מטרה: הגשת קורות חיים, שיחות ונטוורקינג, ראיונות עבודה ומטלות. עבודה מסביב לשעון, לצד העבודה הרגילה שלי, האימונים שלי והילדים. לא פשוט. לא מעט סופי שבוע הביאו אותי לקריסה על הספה ושינה של 10 שעות לפחות. עד כדי כך עייפתי את עצמי בחתירה למטרה.  כל הזמן הזה אמרתי לעצמי שברגע שאמצא עבודה, אוריד הילוך... ואחרי חודשיים וחצי מצאתי, והנה - תוך שנייה, לא רק שהלו"ז התמלא מחדש (הפעם לא בראיונות אלא בכתיבה, שיחות אחרות וכו') אלא שהוא אפילו מלא יותר! לא להאמין... וזה הביא אותי לשאול את עצמי מה בי ממשיך להעמיס על עצמי כל הזמן. ההיפראקטיביות? החתירה לעשייה? האמונה שאני חייבת כל הזמן להיות בתנועה? מה מוביל אותי להמשיך ולהוסיף לעצמי מטלות כל הזמן? למה אני לא נחה? והייתה לי שיחה מעמיקה עם חברה חדשה, בכל הקשור ל-NLP, לכלים ללמיד...

Step back: על הקונספט הספורטיבי והחוכמה לקחת צעד אחורה גם בחיים בשבוע שעבר, במהלך אימון וו-וויי (קונג פו לא קלאסי שאני לומדת כבר שנתיים וחצי), למדנו על עקרון מכדורסל שנקרא Step back. העיקרון בעצם אומר לקחת צעד אחורה מהכדור/מהמשחק כדי להסתכל עליו בצורה אחרת, לתכנן שנייה את המשחק שלנו מחדש ועוד. באימון שלנו, התאמנו בזוגות כשאנחנו צריכים לתקוף את הכריות בלי הפסקה במשך זמן קצוב. האינטנסיביות של מכות בלי הפסקה (גם כשאני התוקפת), מעייפת וקשה. הרבה פעמים אנחנו נגררים למכות רודפות מכות אבל הן הופכות לחסרות תכלית, כי אנחנו כבר בתוך הזון ולא מתכננים, לא חושבים, לא עומדים כמו שצריך ולא מוציאים מעצמנו את הכל... אנחנו 'סתם' נותנים מכות באוויר מכוח האינרציה. וה-step back כאן, שניתן לנו כהנחיה בסבב השני של העבודה, נועד גם לתת לנו שנייה לנשום מתוך האינטנסיביות הזו, וגם לתת לנו כמו בכדורסל, זמן לחשוב ולנתח מחדש איך אנחנו עובדים ולחזור מחדש 'לזירה' בצורה נכונה יותר וטובה יותר.  והקו הזה לקח אותי לחשוב על החיים בשני מובנים: הראשון, בחיפוש העבודה האחרון שלי. באיזשהו שלב מאד התעייפתי מנטלית...

  על אותנטיות, החיים וחיפוש עבודה סיימתי היום לשמוע פודקאסט מרתק של אריק זאבי (43 שניות) שמארח בפרק הספציפי הזה את הסטנדאפיסט והקומיקאי גורי אלפי, בפודקאסט שעוסק כולו בכישלונות ומה שאנחנו לומדים מהם. גורי אלפי עזב לפני יותר משנה לארה"ב כדי להגשים את החלום שלו להצליח שם כקומיקאי, שהה שם עם המשפחה שלו שנה וחצי, הבין שנכשל וחזר ארצה - כדי להצליח מחדש כאן. אריק זאבי מראיין אותו על הכישלון, על החוויה שלו את מה שקרה בארה"ב ככישלון ואת התחושות שלו בעקבות זה והלקחים. הדבר שאני לוקחת מהפרק הזה הוא המסר החד של אלפי שמבחינתו זה לא כישלון במובן הנקי שלו, כי מה שבאמת חשוב הוא האותנטיות שלנו , ברגע שאנחנו אותנטיים, אמיתיים ושלמים עם עצמנו, אנחנו לא באמת נכשלים. אנחנו מתפתחים, אנחנו במסע שלנו. זה מאד התחבר לי למסע שאני עברתי בחיפוש האישי שלי ובאופן ספציפי גם בחיפוש עבודה - המקום שמתראיין הוא מצד אחד הצגת תיאטרון, Show של ממש, שבו אתה כמתראיין בא למכור את עצמך, בא להוכיח את כל האיכות שלך ב-30-45 דקות מרוכזות מול מראיין זר. אבל מצד שני, המתראיין הוא מעבר לשחקן, הוא הוא עצמו. אני זוכרת שבמהלך ...

  מנצלת הפסקה של כמה דקות בלימודים (ניתוח מערכות מידע, Sheesh...) כדי לחבר יחדיו כמה נקודות שהתחברו לי השבוע. הייתה לי השבוע שיחה מעניינת עם מחפשת עבודה, שנשמעה מאד מיואשת ומותשת מהתהליך, כועסת ומאוכזבת מתהליכי הגיוס בתחומי ההיי טק. עכשיו, זה לא שהטענות שלה היו שגויות. ממש לא. תהליכי הגיוס בהיי טק בתקופת הקורונה הולכים ומתארכים (מניסיון), ויצא לי אפילו להתראיין למקומות שבהם יש 6-7 שלבים לתהליך המיון. בהחלט לא הגיוני ולא הכרחי, ויש בוודאי דרכים טובות יותר למצוא את המועמד המתאים. עם זאת, זה המצב הקיים. השוק במקום מאד מורכב, האנושות עצמה נמצאת במקום מורכב, וכן, זה גם שוק של מעסיקים (על היתרון והחיסרון שבכך לכל הצדדים).  במקום להתעמק ביכולת שלה להשתפר, לנצל את שלבי המיון כדי ללמוד את המקומות החזקים שלה, את ה'יש' שלה, ולשלוט בהם טוב יותר, למצוא את המקומות החלשים יותר ולנסות לסגור עליהם את הפער (ניסיון למשל או ידע בתחום ספציפי), היא בחרה להתמקד בתחושת אין האונים ובהאשמה כלפי התהליכים וכלפי המגייסים. אני שומעת עכשיו חדר בקלאבהאוס שמדבר על הנושא של Nature Vs. Nurture: האם אנחנו תוצר ש...

  בשבוע שעבר הייתה לי שיחה (שהיא כבר חלק מהשגרה השבועית המדהימה שלי שאני מחכה לה) עם חברה חדשה, שבה היא סיפרה לי סיפור אישי מאד מיוחד. ולא ידעתי כשהיא התחילה לספר עד כמה זה ייגע בי ובמסע שלי.  היא סיפרה לי שלפני שנתיים התחרתה בתחרות איש ברזל באוסטריה, בתנאים מאד מפתיעים וקשים, והמסלול התארך מעל מה שהיא ציפתה והיא הגיעה לחלק האחרון, של הריצה, כבר מאד עייפה ובלי יכולת לרוץ. אז היא החליטה ללכת. וללכת. והיא צעדה במשך 30 ק"מ עד שנפגשה במרשל המקומי שאמר לה שהיא אחרונה במסלול.. ושאולי היא נפסלת. ואז הוא בדק ואמר לה - לא, תמשיכי, את האחרונה ואת בזמנים. והיא המשיכה עוד ועוד, עד לקו הסיום, שם ליוו אותה מצלמות, וידיאו, צילום חי של המירוץ - שחוגג את הישראלית שהגיעה אחרונה במירוץ, בליווי מלכותי של ממש, כולל סרטון מרגש.  ועם דמעות בעיניים (שלי), הקשבתי למה שהיא סיפרה לי על זה שבעצם, היא הגיעה לסוף המסלול. היא עשתה איירון מן שלם, מא' ועד ת', כמו המשתתפים האחרים (בניגוד לאלו שכן נפסלו, רבים מהם). ודווקא כשהגיעה אחרונה, לוותה בשיירה מדהימה ומשמעותית, שחוגגת את הסיום. קיבלה תשומת לב מדהימה...

  על מפגשים דו-כיווניים בשבילי המסע או: דלתות מסתובבות בשבוע שעבר, בעקבות תגובה שלי בקהילת נשים בפייסבוק, פנתה אליי מישהי להתייעץ לגבי הדרך להשתלב במגזר השלישי  והציבורי וקבענו לדבר. הייתה שיחה פשוט מרתקת ואפילו מרגשת.  מה שהיה מדהים בשיחה הזו היה לשמוע חוויות דומות למסע שלי ולחיפוש הפנימי שלי ממישהי אחרת, זרה לחלוטין עד לאותו הרגע, שבעצם פוסעת כרגע באותו השביל שלי - אבל בכיוון ההפוך.  היא הלכה בצמתים אחרים, פנתה לכיוונים אחרים ונמצאת בעצם כיום באותה הנקודה שלי - אבל בדרך ההפוכה. אמנם המסע שלי הוא ערטילאי לגמרי ופנימי, אבל להכיר פתאום מישהי שפוסעת בשבילים דומים, ועושה בחירות הפוכות לשלי, הגיעה למקומות שאליהם אני שואפת להגיע ועכשיו שואפת להיות איפה שאני הייתי בעבר, הדהים אותי. זה החזיר אותי לסרט ההוא של גווינת' פלטרו משנות ה-90, על דלתות מסתובבות.  הסרט מדבר על הצמתים בחיים ועל הבחירות שלנו ולאן שהן לוקחות אותנו. המפגש האקראי הזה עם אותה האישה, הביא אותי להיזכר בכל מיני צמתים בחיים שלקחו אותי במודע או שלא במודע לאן שאני היום. אז עברתי במקומות טובים יותר או פחות, ...