הרוח החיה

Step back: על הקונספט הספורטיבי והחוכמה לקחת צעד אחורה גם בחיים בשבוע שעבר, במהלך אימון וו-וויי (קונג פו לא קלאסי שאני לומדת כבר שנתיים וחצי), למדנו על עקרון מכדורסל שנקרא Step back. העיקרון בעצם אומר לקחת צעד אחורה מהכדור/מהמשחק כדי להסתכל עליו בצורה אחרת, לתכנן שנייה את המשחק שלנו מחדש ועוד. באימון שלנו, התאמנו בזוגות כשאנחנו צריכים לתקוף את הכריות בלי הפסקה במשך זמן קצוב. האינטנסיביות של מכות בלי הפסקה (גם כשאני התוקפת), מעייפת וקשה. הרבה פעמים אנחנו נגררים למכות רודפות מכות אבל הן הופכות לחסרות תכלית, כי אנחנו כבר בתוך הזון ולא מתכננים, לא חושבים, לא עומדים כמו שצריך ולא מוציאים מעצמנו את הכל... אנחנו 'סתם' נותנים מכות באוויר מכוח האינרציה. וה-step back כאן, שניתן לנו כהנחיה בסבב השני של העבודה, נועד גם לתת לנו שנייה לנשום מתוך האינטנסיביות הזו, וגם לתת לנו כמו בכדורסל, זמן לחשוב ולנתח מחדש איך אנחנו עובדים ולחזור מחדש 'לזירה' בצורה נכונה יותר וטובה יותר.  והקו הזה לקח אותי לחשוב על החיים בשני מובנים: הראשון, בחיפוש העבודה האחרון שלי. באיזשהו שלב מאד התעייפתי מנטלית...

  על אותנטיות, החיים וחיפוש עבודה סיימתי היום לשמוע פודקאסט מרתק של אריק זאבי (43 שניות) שמארח בפרק הספציפי הזה את הסטנדאפיסט והקומיקאי גורי אלפי, בפודקאסט שעוסק כולו בכישלונות ומה שאנחנו לומדים מהם. גורי אלפי עזב לפני יותר משנה לארה"ב כדי להגשים את החלום שלו להצליח שם כקומיקאי, שהה שם עם המשפחה שלו שנה וחצי, הבין שנכשל וחזר ארצה - כדי להצליח מחדש כאן. אריק זאבי מראיין אותו על הכישלון, על החוויה שלו את מה שקרה בארה"ב ככישלון ואת התחושות שלו בעקבות זה והלקחים. הדבר שאני לוקחת מהפרק הזה הוא המסר החד של אלפי שמבחינתו זה לא כישלון במובן הנקי שלו, כי מה שבאמת חשוב הוא האותנטיות שלנו , ברגע שאנחנו אותנטיים, אמיתיים ושלמים עם עצמנו, אנחנו לא באמת נכשלים. אנחנו מתפתחים, אנחנו במסע שלנו. זה מאד התחבר לי למסע שאני עברתי בחיפוש האישי שלי ובאופן ספציפי גם בחיפוש עבודה - המקום שמתראיין הוא מצד אחד הצגת תיאטרון, Show של ממש, שבו אתה כמתראיין בא למכור את עצמך, בא להוכיח את כל האיכות שלך ב-30-45 דקות מרוכזות מול מראיין זר. אבל מצד שני, המתראיין הוא מעבר לשחקן, הוא הוא עצמו. אני זוכרת שבמהלך ...

  מנצלת הפסקה של כמה דקות בלימודים (ניתוח מערכות מידע, Sheesh...) כדי לחבר יחדיו כמה נקודות שהתחברו לי השבוע. הייתה לי השבוע שיחה מעניינת עם מחפשת עבודה, שנשמעה מאד מיואשת ומותשת מהתהליך, כועסת ומאוכזבת מתהליכי הגיוס בתחומי ההיי טק. עכשיו, זה לא שהטענות שלה היו שגויות. ממש לא. תהליכי הגיוס בהיי טק בתקופת הקורונה הולכים ומתארכים (מניסיון), ויצא לי אפילו להתראיין למקומות שבהם יש 6-7 שלבים לתהליך המיון. בהחלט לא הגיוני ולא הכרחי, ויש בוודאי דרכים טובות יותר למצוא את המועמד המתאים. עם זאת, זה המצב הקיים. השוק במקום מאד מורכב, האנושות עצמה נמצאת במקום מורכב, וכן, זה גם שוק של מעסיקים (על היתרון והחיסרון שבכך לכל הצדדים).  במקום להתעמק ביכולת שלה להשתפר, לנצל את שלבי המיון כדי ללמוד את המקומות החזקים שלה, את ה'יש' שלה, ולשלוט בהם טוב יותר, למצוא את המקומות החלשים יותר ולנסות לסגור עליהם את הפער (ניסיון למשל או ידע בתחום ספציפי), היא בחרה להתמקד בתחושת אין האונים ובהאשמה כלפי התהליכים וכלפי המגייסים. אני שומעת עכשיו חדר בקלאבהאוס שמדבר על הנושא של Nature Vs. Nurture: האם אנחנו תוצר ש...

  בשבוע שעבר הייתה לי שיחה (שהיא כבר חלק מהשגרה השבועית המדהימה שלי שאני מחכה לה) עם חברה חדשה, שבה היא סיפרה לי סיפור אישי מאד מיוחד. ולא ידעתי כשהיא התחילה לספר עד כמה זה ייגע בי ובמסע שלי.  היא סיפרה לי שלפני שנתיים התחרתה בתחרות איש ברזל באוסטריה, בתנאים מאד מפתיעים וקשים, והמסלול התארך מעל מה שהיא ציפתה והיא הגיעה לחלק האחרון, של הריצה, כבר מאד עייפה ובלי יכולת לרוץ. אז היא החליטה ללכת. וללכת. והיא צעדה במשך 30 ק"מ עד שנפגשה במרשל המקומי שאמר לה שהיא אחרונה במסלול.. ושאולי היא נפסלת. ואז הוא בדק ואמר לה - לא, תמשיכי, את האחרונה ואת בזמנים. והיא המשיכה עוד ועוד, עד לקו הסיום, שם ליוו אותה מצלמות, וידיאו, צילום חי של המירוץ - שחוגג את הישראלית שהגיעה אחרונה במירוץ, בליווי מלכותי של ממש, כולל סרטון מרגש.  ועם דמעות בעיניים (שלי), הקשבתי למה שהיא סיפרה לי על זה שבעצם, היא הגיעה לסוף המסלול. היא עשתה איירון מן שלם, מא' ועד ת', כמו המשתתפים האחרים (בניגוד לאלו שכן נפסלו, רבים מהם). ודווקא כשהגיעה אחרונה, לוותה בשיירה מדהימה ומשמעותית, שחוגגת את הסיום. קיבלה תשומת לב מדהימה...

  על מפגשים דו-כיווניים בשבילי המסע או: דלתות מסתובבות בשבוע שעבר, בעקבות תגובה שלי בקהילת נשים בפייסבוק, פנתה אליי מישהי להתייעץ לגבי הדרך להשתלב במגזר השלישי  והציבורי וקבענו לדבר. הייתה שיחה פשוט מרתקת ואפילו מרגשת.  מה שהיה מדהים בשיחה הזו היה לשמוע חוויות דומות למסע שלי ולחיפוש הפנימי שלי ממישהי אחרת, זרה לחלוטין עד לאותו הרגע, שבעצם פוסעת כרגע באותו השביל שלי - אבל בכיוון ההפוך.  היא הלכה בצמתים אחרים, פנתה לכיוונים אחרים ונמצאת בעצם כיום באותה הנקודה שלי - אבל בדרך ההפוכה. אמנם המסע שלי הוא ערטילאי לגמרי ופנימי, אבל להכיר פתאום מישהי שפוסעת בשבילים דומים, ועושה בחירות הפוכות לשלי, הגיעה למקומות שאליהם אני שואפת להגיע ועכשיו שואפת להיות איפה שאני הייתי בעבר, הדהים אותי. זה החזיר אותי לסרט ההוא של גווינת' פלטרו משנות ה-90, על דלתות מסתובבות.  הסרט מדבר על הצמתים בחיים ועל הבחירות שלנו ולאן שהן לוקחות אותנו. המפגש האקראי הזה עם אותה האישה, הביא אותי להיזכר בכל מיני צמתים בחיים שלקחו אותי במודע או שלא במודע לאן שאני היום. אז עברתי במקומות טובים יותר או פחות, ...

  אתמול בשיחה מרתקת עם חבר שהוא גם קואצ'ר (בחסד), עלו לי לא מעט הבחנות על הדמיון בין התפיסה שלנו בספורט לבין מה שעובר עלינו בחיים. כל כך הרבה אפשר ללמוד מהשניים ולחבר ביניהם. לא מזמן, אחד המאמנים שלנו בקונג-פו, גיורא אורמן, הסביר לנו בזום איך עושים פלאנק (Plank) כמו שצריך. למי שלא מכיר - תרגיל של עמידה על המרפקים עם הרגליים ישרות (כמו שכיבת סמיכה) סטטית. תרגיל לא פשוט שעושים לאורך חצי דקה-דקה-שתיים ובעיקר מייחלים לסוף. התרגיל עובד על הבטן ולא פחות מזה - על הראש.  מה שגיורא לימד אותנו זה לא לספור לאחור את הזמן שנשאר בתרגיל, לא לחשוב כל הזמן 'נו, מתי זה כבר נגמר', אלא להרגיש את הגוף, את נקודות החיבור שלו לקרקע ואת השרירים שעובדים, להסתכל עם הראש לקרקע ולנשום. לנשום הרבה.  אתמול הבנתי שזו לחלוטין אנלוגיה לחיים שלנו, ולמסע הזה: לא לייחל לסוף, לא לחכות כל הזמן להגיע, למצוא, לעמוד על קו הסיום (יש כזה בכלל?), אלא להיות שם, בתרגיל, בתנועה, להרגיש את נקודות החיבור לקרקע, להרגיש את השרירים שעובדים, ששורפים, ואז כשהסתיים הזמן, לסיים.  אז גם במסע הזה - מנסה לקחת על עצמי להיות בר...

  אחד הדחפים שלי להיכנס למסע הנוכחי הזה שאני עוברת ומשתפת אתכם בו, נובע מההבנה שלי של החשיבות של להיות נראית. הרבה פעמים, אני מוצאת את עצמי צופה, מביטה ומתבוננת באנשים. אם פעם זה היה באירועים חולפים בבתי קפה, לשבת עם אבא שלי על ארוחת בוקר ב'קפה ג'ו' ולהסתכל על העוברים והשבים, היום זה לעמוד במרפסת ולהסתכל על אירועי הרחוב. לדמיין לאן כל אחד הולך ולמה. להסתכל על האנשים בישיבה איתי בעבודה ולחשוב מה מניע אותם, מה הביא אותם לכאן ועל מה הם חושבים.  מול המחשבות האלה של 'צפייה מהצד' באחרים, עולה בי הרצון שיראו אותי. שיראו באמת. להוריד את המעטפת, שאני מודה שאצלי אני הרבה פעמים מרגישה שלא באמת קיימת, ושבאמת ובתמים יראו אותי. כמובן שיש לא מעט רגעים שבהם אני נראית, שמי שמולי מצליח לזקק משהו אמיתי, חד וכן, של אלמנט מסוים ממני - האנרגיה, האותנטיות, המרץ, ואולי עוד חלקים. ויש מקומות, ואנשים מסוימים, שלא. שלא מצליחים לראות אותי ואת מה שאני עושה בצורה 'עירומה', מופשטת ואמיתית, ולא משנה כמה אעמוד ואצעק, אקרא להם, גם בשם שלהם, הם ימשיכו לצעוד בשביל שלהם. ואם פעם זה תסכל אותי, ה...