הרוח החיה

  על ההמתנה הארוכה בבית הקפה והיכולת להתבונן על הטוב השבוע קבעתי עם חברה לקפה, חברה מהעבודה הקודמת שלא פגשתי מזמן והאמת שזה היה מפגש שמאד ציפיתי לו.  אני בתהליכי הסתגלות למעבר מלא לעבודה מהבית בחברה החדשה שאני עובדת בה, ומנסה לאט לאט לסגל לעצמי שגרות ויציאה מהשגרה שמשלבת גם מפגשים בחוץ, כדי להתמודד עם הצמצום החברתי. הגעתי לבית הקפה 5 דקות לפני הזמן, ובדיוק כשהתיישבתי החברה מודיעה לי שהחליטה להתעלם מההצעה של WAZE למסלול הנסיעה וזה האריך לה את הדרך בחצי שעה. התגובה הראשונה שלי הייתה להתבאס. חצי שעה זה הרבה זמן, ויתרתי בבוקר על משהו שהיה לי מאד חשוב בשביל המפגש הזה, ומשמעות האיחור היא גם בזבוז של חצי שעה (לא הבאתי את הלפ טופ כי תכננתי לחזור הביתה ישר) בהמתנה לה. התגובה המיידית הבאה הייתה להיזכר שבדיוק יום לפני התבאסתי (באסה מהולה בשמחה) על כל הפרקים החדשים שיצאו לי בפודקאסטים שאני עוקבת אחריהם אבל אין לי זמן לשמוע. אז מיד נזכרתי בזה ואמרתי לעצמי - הנה סול, התפנתה לך חצי שעה לשמוע חצי פרק! מיותר לציין שהמפגש היה כיף ותענוג רצוף שלקחתי איתי אחר כך ליתר היום.  והמקרה הזה עזר לי להיזכר בחשיבו

  על איך לשחרר ציפיות מאחרים או: כל אחד נאבק במאבק שאתה לא יודע עליו את המשפט 'כל אחד נאבק במאבק שאתם לא יודעים עליו, תהיו נחמדים - תמיד' אני מכירה כבר כמה זמן. השבוע בשתי הזדמנויות שונות יצא לי להבין עד כמה זה נכון ועד כמה חוסר הידיעה שלנו את הכוונות האמיתיות, את הכוונות החבויות, את מה שעובר על אותו אדם שמולי, שולט בכל הסיטואציות שלי. הייתי השבוע בבית מרקחת, שם הייתה אמא עם 2 ילדים ממוצא אתיופי (זה רלבנטי לסיפור, לא לדאוג) ואישה מבוגרת שנראתה כועסת על האם. כשהגעתי שמעתי את האישה המבוגרת ממלמלת לעצמה משהו על הילדים. כשהגיע תורי (דקה וחצי לאחר מכן), האם ניגשה עם שני הילדים לדלפק, שם הרוקחת אמרה לה שזה תורי ושתזוז אחורה. היא זזה, ואז האישה המבוגרת התחילה לדבר במה שאני הבנתי כהצקה לאם על רקע גזעני - זו הייתה הפרשנות שלי. מיד נעמדתי ואמרתי לה שתפסיק להציק לה ושהילדים שקטים ולא מפריעים ומיד כולנו נסיים ונלך הביתה ופניתי לדלפק לקבל את השירות. באמצע השירות, תוך כדי שהיא ממשיכה לדבר ואני מדברת איתה ובעצם שתינו בכלל לא מדברות אחת עם השנייה אלא אחת אל השנייה, הבנתי שהיא מנסה להגיד ש אני

  אין בחירה לא נכונה, יש את מה שמקדם אותי הלאה...  אתמול נפרדתי ממשרד הבריאות, מקום העבודה שלי בשנה וחצי (קצת יותר) האחרונות. מוזר לסכם תקופות בצורה הזו אבל אני חושבת שזה מתחבר בהחלט לכל יום הבחירות שמצוין היום (וכן, כבר הצבעתי, ואתם?).  אנחנו ניגשים היום להצביע שוב בפעם הרביעית, אבל בינינו, אין יום שבו אנחנו לא בוחרים במשהו. החיים שלנו רצופי בחירות - רצופי צמתים בהם אנחנו בוחרים במודע או שלא במודע מה לעשות ומה לא לעשות.  הבחירה שלי לעשות שינוי מקצועי בחודשים האחרונים היא בחירה מאד עמוקה. היא מתחברת לבחירה שעשיתי לפני 7 ומשהו שנים לשנות אורח חיים די הרסני (שבייסיקלי כלל הרבה מאד דוריטוס ומלאווחים ואפס פעילות גופנית, שנאה עצמית וכאבי בטן), ולמצוא את מה שבאמת עושה לגוף שלי ולנפש שלי טוב. זה התחיל מלאכול נורמלי (לא בריא אפילו, רק נורמלי) והמשיך לספורט. מי שמכיר אותי בשנים האחרונות יודע עד כמה הספורט הוא חלק משמעותי ובלתי נפרד ממני, אז זה ממש לא תמיד היה ככה וזה ממש לא 'טבעי', זו בחירה. זו בחירה שאני בוחרת בה מדי בוקר, מדי ערב ומדי אימון מחדש. אנשים נוטים לחשוב שאם אתה מתאמן, זה או

אי עשייה, מדיטציה, לבחור איפה להיות ולהוריד עומסים לפני ארבעה חודשים בערך (הנה, אני יוצאת מהארון!), התחלתי לחפש עבודה. חלקכם בטח הבין שהחיפוש העצמי שלי נגע לא רק בעצמי-אני שלי אלא גם בעצמי המקצועי שלי וחיפוש דרכי המקצועית. כמו כל דבר בחיי, נכנסתי לחיפוש העבודה כטיל מונחה מטרה: הגשת קורות חיים, שיחות ונטוורקינג, ראיונות עבודה ומטלות. עבודה מסביב לשעון, לצד העבודה הרגילה שלי, האימונים שלי והילדים. לא פשוט. לא מעט סופי שבוע הביאו אותי לקריסה על הספה ושינה של 10 שעות לפחות. עד כדי כך עייפתי את עצמי בחתירה למטרה.  כל הזמן הזה אמרתי לעצמי שברגע שאמצא עבודה, אוריד הילוך... ואחרי חודשיים וחצי מצאתי, והנה - תוך שנייה, לא רק שהלו"ז התמלא מחדש (הפעם לא בראיונות אלא בכתיבה, שיחות אחרות וכו') אלא שהוא אפילו מלא יותר! לא להאמין... וזה הביא אותי לשאול את עצמי מה בי ממשיך להעמיס על עצמי כל הזמן. ההיפראקטיביות? החתירה לעשייה? האמונה שאני חייבת כל הזמן להיות בתנועה? מה מוביל אותי להמשיך ולהוסיף לעצמי מטלות כל הזמן? למה אני לא נחה? והייתה לי שיחה מעמיקה עם חברה חדשה, בכל הקשור ל-NLP, לכלים ללמיד

Step back: על הקונספט הספורטיבי והחוכמה לקחת צעד אחורה גם בחיים בשבוע שעבר, במהלך אימון וו-וויי (קונג פו לא קלאסי שאני לומדת כבר שנתיים וחצי), למדנו על עקרון מכדורסל שנקרא Step back. העיקרון בעצם אומר לקחת צעד אחורה מהכדור/מהמשחק כדי להסתכל עליו בצורה אחרת, לתכנן שנייה את המשחק שלנו מחדש ועוד. באימון שלנו, התאמנו בזוגות כשאנחנו צריכים לתקוף את הכריות בלי הפסקה במשך זמן קצוב. האינטנסיביות של מכות בלי הפסקה (גם כשאני התוקפת), מעייפת וקשה. הרבה פעמים אנחנו נגררים למכות רודפות מכות אבל הן הופכות לחסרות תכלית, כי אנחנו כבר בתוך הזון ולא מתכננים, לא חושבים, לא עומדים כמו שצריך ולא מוציאים מעצמנו את הכל... אנחנו 'סתם' נותנים מכות באוויר מכוח האינרציה. וה-step back כאן, שניתן לנו כהנחיה בסבב השני של העבודה, נועד גם לתת לנו שנייה לנשום מתוך האינטנסיביות הזו, וגם לתת לנו כמו בכדורסל, זמן לחשוב ולנתח מחדש איך אנחנו עובדים ולחזור מחדש 'לזירה' בצורה נכונה יותר וטובה יותר.  והקו הזה לקח אותי לחשוב על החיים בשני מובנים: הראשון, בחיפוש העבודה האחרון שלי. באיזשהו שלב מאד התעייפתי מנטלית

  על אותנטיות, החיים וחיפוש עבודה סיימתי היום לשמוע פודקאסט מרתק של אריק זאבי (43 שניות) שמארח בפרק הספציפי הזה את הסטנדאפיסט והקומיקאי גורי אלפי, בפודקאסט שעוסק כולו בכישלונות ומה שאנחנו לומדים מהם. גורי אלפי עזב לפני יותר משנה לארה"ב כדי להגשים את החלום שלו להצליח שם כקומיקאי, שהה שם עם המשפחה שלו שנה וחצי, הבין שנכשל וחזר ארצה - כדי להצליח מחדש כאן. אריק זאבי מראיין אותו על הכישלון, על החוויה שלו את מה שקרה בארה"ב ככישלון ואת התחושות שלו בעקבות זה והלקחים. הדבר שאני לוקחת מהפרק הזה הוא המסר החד של אלפי שמבחינתו זה לא כישלון במובן הנקי שלו, כי מה שבאמת חשוב הוא האותנטיות שלנו , ברגע שאנחנו אותנטיים, אמיתיים ושלמים עם עצמנו, אנחנו לא באמת נכשלים. אנחנו מתפתחים, אנחנו במסע שלנו. זה מאד התחבר לי למסע שאני עברתי בחיפוש האישי שלי ובאופן ספציפי גם בחיפוש עבודה - המקום שמתראיין הוא מצד אחד הצגת תיאטרון, Show של ממש, שבו אתה כמתראיין בא למכור את עצמך, בא להוכיח את כל האיכות שלך ב-30-45 דקות מרוכזות מול מראיין זר. אבל מצד שני, המתראיין הוא מעבר לשחקן, הוא הוא עצמו. אני זוכרת שבמהלך